לפני שניים וחצי מיליון שנים הופיעו על האדמה ראשוני בני האדם. אבותינו היו יצורים אחרים. זוג ידיים פנויות ונטייה לנדודים הביאה אותם להישגים משונים; גחלים גוועות בלילות קרים שלחו מבטים סקרניים לחפש בכוכבים. תחת שמיים שקופים, נטולי ירח ועננים, רופדה קרקע בוצית בעשבים רכים וגלשו העיניים בשביל-החלב של אוקיינוס הכוכבים. הם סרקו את כיפת הזכוכית בין מבט למבט, בין שמירה לשמירה, והבחינו כי לא רק השמש והירח נעים – גם הכוכבים חוצים שמיים ונעלמים מאחורי אופק ההרים. לילה אחר לילה, עונה אחר עונה, הם זיהו בשמיים דפוסים נוספים שאינם משתנים. הם הכירו את ביטלג'וז וריגל באוריון, את וגה ודנב במשולש הקיץ ואת אלדברן וסיריוס בשמי החורף. עם כל שקיעת חמה, שנה אחר שנה, התמידו שמיים זרועים להניב פלאם לאבות הקדומים, עת נשבה שכל צעיר בקסמם של דפוסים. אבותינו התמידו לבהות בתצורות השמימיות, לילות ותקופות, שנים ויובלות, עד שהיו האורות הקלושים לדמויות ועצמים. הם מיפו בהתמדה את הסמלים ורקמו אגדות על גיבורים בכוכבים: על הדובה הגדולה, על הארנבת, הדרקון וקבוצת הבתולה.